מאת: שירה

לפני שהתחלתי את התהליך עם טניה הרגשתי אבודה.
הייתי רגילה למין סנטר כזה, בסיס יציב מבפנים אבל אחרי כמה אירועים בחיי הרגשתי שאיבדתי את הדרך עליו ורוב הזמן הייתי סירה מתנדנדת מאשר חוף מבטחים.
תוכך כדי הטיפולים קיבלתי כלים, והרגשתי כאילו אני מוצאת דרך חדשה שלב אחרי שלב. איך לא להיות מוסטת ומעורכרת מאנשים סביבי, איך לדבר אליי ביותר חמלה, נזכרתי בערך שאני יכולה לתת לקרובים שלי. ובעיר איך לסמוך עליי.
הרגשתי שחזרה אלי עננה של שמחה שוב, ובימים שהיר לא שם אני יודעת איך לגרום לה להגיע.
כיף לי להיות בעולם.
אני מתנהלת ביותר כלילות והערכה עצמית, אני שמחה יותר.
מהססת פחות, מרגישה חיונית לעצמי ולעולם. אני חוזרת לאיזון מהר יותר בעת משבר. אני סומכת יותר על הדרך ויודעת שאגיע לאן שצריך.
אני לא ממהרת, נינוחה, אבל יודעת לאן אני הולכת, בקצב שלי ובאופן כללי מרגישה שקיבלתי את היציבות שלי בחזרה ואת השמחה לקראת מה שעוד יבוא.