מאת: שרית

לא יודעת אם נהוג לכתוב מכתב או לא אבל יש לי צורך פנימי לשתף את העולם בחוויה שלי.
אנחנו מכירות כבר זמן לא מבוטל, התחלנו את השיחות שלנו בעיצומה של הקורונה בתקופה הכי קשה שלי בחיים.
האוכל שהוא היה הנחמה הזמינה והמיידית שלי הפך לחבר הטוב.
באתי אליך למפגשים לפני ניתוח בריאטרי אחרי שטופלתי דרך הקופה אצל מטפלות אחרות, אחת, כל מה שהיה לה להציע לי זה מאמנים כושר וטיפולים במסגרות חיצונית בעלות לא מבוטלת, לא פנתה לרגש לא שאלה שאלות ולא סיפקה לי כל רצון להתמסר לתהליך מולה.
לאחר מכן פניתי למטפלת פרטית ששילמתי ממיטב כספי, עשיתי את המפגשים למטרת הניתוח וגם לא ממש התחברתי זה היה בשביל לסמן וי על הדרישה של הקופה בהוכחת ליווי.
ואז שמעתי עליך , כבר בשיחה הראשונה שלנו שהסברתי לך את מהות התהליך ואת הסיבה למפגשים אמרת לי "כמו שלא הייתי מציעה לבת שלי ניתוח אני גם לא אתן לך להיכנס לפני שמצתי את כל האפשרויות שלך, ניתוח זה סכנה".
סירבתי!!! להקשיב לך ואת בסבלנות ובדרכך חפרת וחפרת (בקטע טוב) וזרעת בי יכולת להבין שאולי הניתוח הוא לא הפתרון היחידי ושלפני אני חייבת לעצמי צאנס נוסף.
עזרת לי להגיע בדרך קלילה להתחיל לעשות ספורט, תתחילי מ-10 ותעלי וכך היה .. בול!
היום אני עושה פעמיים בשבוע אימון כושר עם קבוצה ועוד בין 2-3 פעמים הליכה של שעה וקצת.
נכון, היעד שלי עוד רחוק ונכון שנעזרתי (לבקשתי) בזריקת הסקסנדה אבל הסיבה היא כדי לא להתייאש אני חייבת לראות שינוי ומה לעשות הגוף לבד מסרב לתת לי את זה.
תודה לך גל ותודה למעסיק שלך שמצא לנכון לתת לך לטפל!!! באנשים כמוני, אלו שמיואשים שכל ברצונם זה להתרפא מהמחלה הארורה הזו שהיא השמנה!!!
תודה על הדרך ותודה שלא וויתרת לי.
את הדרך שלנו ביחד אנחנו נמשיך זה בטוח רק חשוב לי שתדעי את זה.
תודה רבה!
שרית יעקב