מאת: שולמית

שלום לך, עדנה!
עכשיו אני מתחילה, אחרת אף פעם לא אגמור.
עכשיו אני מתחילה, אחרת אף פעם לא יהיה המכתב שמתבשל אצלי בראש כבר הרבה זמן. אני מראש מתנצלת על השגיאות הרבות. בשבוע הבא אני צריכה להתחיל קורס בתוכנה שביטוח לאומי אישר לי. אז אני אלמד פעמים בשבוע בחיפה. אולי אז אעשה פחות שגיאות, אבל גם לא יהיה לי זמן לכתוב.
אני חייבת לך את כל הרצון שלי לחיות, כי החזרת לי איכות חיים, בה שווה לחיות! אני זוכרת את עצמי שוכבת אצלך על המזרן ובוכה: אני רוצה לחיות, רק הודות להתמדה והעקשנות שלך. אני נזכרת במילותיך "אם אין אני לי מי לי? רק את יכולה! אם את לא עוזרת לעצמך, איך את רוצה לעזור לאחרים? עכשיו, קודם כל את! כשיהיה לך עודף כוח, תדאגי לאחרים!" באמת הרגשתי סחוטה כמו לימון, חסרת כוח במשך חצי שנה, כשאת רק הרגעת אותי.
מה שתפס אותי, על ההתחלה, זה שאת אמרת, שאין לך מושג, איך תטפלי בי. הרגשתי שיש לי עסק עם בן אדם כנה, שתתאים את עצמה לצרכים שלי. חצי שנה רק יכולתי לבהות, אפילו לדבר לא יכולתי, מישהו אחר היה נותן לי תרופות. לא את! את התעקשת שאני חייבת למצוא את הכוחות בתוך עצמי וצדקת! כמו שהגעתי, לא היה בי כוח בכלל, אבל את האמנת בי ונתת לי כוח. לפעמים שאלתי את עצמי: איך את יכולה לעזור לכמה אנשים? מאיפה האנרגיות הללו והאמונה? זה הסוד המקצועי שלך…
אחרי שלושה חודשים בערך, התחלנו לעבוד לעומק.
היה לי כלכך הרבה, שבלעתי לתוך עצמי, והייתי צריכה לזרוק מתוכי! שנים לפני זה לא הירשתי לעצמי לבכות! (מה שהחינוך עושה לבן אדם… ואני עבדתי בחינוך שנים!) מחוסר ברירה אצלי זה יצא דרך האוזניים.
העיקר שזה יצא ויכולתי להתחיל לעבוד על עצמי. אז הגיע תקופת השיחות, אבל תמיד הייתה גם הרגעה. אז הבנתי למה אמרת שאת לא יודעת איך תטפלי בי. יש לך באמת מלאי של שיטות מהן את בוחרת את המתאימה לכל בן אדם.
התקדמנו במשך שנה וחצי, עד ששלחת אותי לחופשי עם עבודה שמצאתי לעצמי וסדר יום, שמתחיל בתרגילי בוקר, ונגמר בהרגשת הישג שלי.
איך להגיד תודה על כל אלה? החלטתי להביע קצת במילים שיש לי, בתקווה שגם אחרים עוד ייהנו מהסגולות שלך.
(להפצה בין כל המעוניינים)
שולמית